<h1>סמ"ג עשין סימנים רל"ב—רל"ג</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנינו בפ"ג דפרה (מ"א ור"ש) שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה, הוא מקום בהר הבית, צפונה מזרחה, ובריש מסכת יומא (ב' א') פירש כדי להזכירו שזו כחטאת הנשחטת בצפון אף על פי שהיא נשחטת בחוץ הילכך צריכה צפון וגם צריכה מזרח כאשר יתבאר, ואותה לשכה בית אבן היתה נקראת ולמה נקראת שמה לשכת בית אבן שכל מעשיה היו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ומפרש בתחילת מסכת יומא (שם) מאי טעמא כיון דטבול יום כשר בפרה אף על פי שעדיין לא העריב שמשו דתנן (פרה פ"ג מ"ז) מטמאין היו הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו כדי להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית, כי חכמים קבלו מפי השמועה, כי זה שנאמר בכל הפרשה איש טהור הוא טהור למעשר שני אף על פי שאינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו, וכן כל הכלים שמכניסין לתוכן אפר הפרה כולם טבולי יום היו (ע"פ רמב"ם פרה אדומה פ"א הל' י"ג—י"ד). ומפני מה עשו בה מעלות יתירות והרחקות גדולות פן יבאו לזלזל בה, ותניא בפרק קמא דיומא (ח' ב') שכל שבעת הימים לא היו אחיו הכהנים נוגעים בו כדי להרבות בטהרתו (ע"פ רמב"ם שם פ"ב ה"א) וכן מעלות אחרות עשו בה מפני חששא זו. ואומר שם (ב' א' ורש"י) מנא הני מילי שצריך הפרשת שבעת ימים ביוה"כ ובפרה אמר ר' יוחנן דאמר קרא כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם לעשות זה מעשה פרה לכפר זה מעשה יום הכיפורים.
אין ממלאין לקידוש אלא מן המעיינות הנובעין והנהרות המושכים מהן שנ' מים חיים, ונתינת אפר הפרה על המים שנתמלאו הוא הנקרא קידוש ואותן המים שנתן עליהן האפר נקראין מי חטאת ומי נדה (ע"פ רמב"ם פרה אדומה פ"ו ה"א) כלומר מי הזאה (רש"י במדבר י"ט ט') כתרגומו מי אדיותא. ותניא בפ"ק דתמורה (י"ב ב') הקדים עפר למים פסול דבעינן מים חיים אל כלי וזה שכתוב ונתן עליו מים חיים שיערב האפר במים, ור"ש מכשיר. ושנינו בפ"ה (מ"ד) הכל כשרין לקדש חוץ מחרש שוטה וקטן. ובכל הכלים מקדשין אפילו בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה (מ"ה), משמע כ"ש בשאר הכלים, ומה שאמרנו שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים זהו עד שתעשה אפר (יומא ב' א' ותד"ה כל), אבל אין מקדשין לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת חבית ולא (בדופניו) [בחפניו] מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי. ושנינו בסוף מסכת פרה (מי"א) אין מזין אלא ביום משתנץ החמה וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר.
<h2>דף ח.</h2>
מסקינן בפ"ק דיומא (ח' א') דרבי מאיר ורבי יוסי ורבי חנינא סגן הכהנים סוברין טבילה בזמנה מצוה ולא מקשינן הזאה לטבילה לבד רבי מאיר שסובר מקשינן, וכן פייט ר' אליהו הזקן באזהרות טבילה בזמנה מצוה. אמנם מורי רבינו יהודה כתב דהאידנא קיימ"ל כרבי יוסי בר' יהודה דאמר בפרק המפלת (נדה ל' א' ותד"ה ושמע) דלא אמרינן טבילה בזמנה מצוה תדע שהרי נשים שלנו אינן טובלות אחר שבעה ימי נדות.
<h2>דף ח:</h2>
שנינו במסכת פרה (פ"ג מ"א), כל שבעת ימים מזין עליו מכל הפרות שנשרפו כבר (ע"פ רמב"ם פרה אדומה פ"ב ה"ו). לא מצאו משבע עושין משש מחמש מארבע משלש משתים מאחד, ומי עשאן הראשונה עשה משה והשנייה עשה עזרא ושבעה מעזרא ואילך שמעון הצדיק עשה שתים ויוחנן שתים אליהו עיני וחנמאל המצרי וישמעאל בן פאבי עשו אחת אחת (מ"ה). ומדקדק בפרק קמא דיומא (ח' ב') בשלמא ראשון מזין עליו שמא הוא שלישי לטומאה שני שמא שלישי שלישי שמא שלישי חמשי שמא שביעי ששי שמא שביעי שביעי שמא שביעי אלא רביעי למה לי הזאה לא בשלישי איכא לספוקי ולא בשביעי איכא לספוקי שאם הוא שביעי נמצא שלא הזו עליו בשלישי, ולטעמך הזאה כל שבעה מי איכא והא קיימא לן הזאה שבות ואינה דוחה [את ה]שבת אלא מאי אית לך למימר לבד משבת הא נמי לבד מרביעי, אמר רבא הילכך כ"ג ביוה"כ דלאו בדידן תליא מילתא דזמן הפרשתו אלא בקבועא דירחא תליא מילתא דבתלתא בתשרי בעינן לאפרושי כל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה וכהן השורף את הפרה דבדידן תליא מילתא מפרשינן ברביעי כי היכי דתרמי רביעי שלו בשבת.
<h2>דף יד.</h2>
בפרק י"ב (דפרה מ"ב) שנינו מזין הזאה אחת על כמה בני אדם ועל כמה כלים כאחד ואפילו הן מאה, נתכוון להזות על דבר המקבל טומאה או על [ה]אדם והזה מאותה טבילה על דבר שאינו מקבל טומאה או על הבהמה אם נשאר מים באזוב אינו צריך לחזור ולהטביל אלא מזה מן השאר על האדם או על הכלים הטמאין שהרי תחילת טבילתו בכשרות היתה אבל אם תחילת טבילתו היתה להזות על דבר שאינו מקבל טומאה צריך להטביל את האזוב פעם שנייה (ע"פ לשון רמב"ם פרה אדומה פ"י ה"ח ע"ש ובראב"ד ובכס"מ ה"ט) וכן מפרש בתוספתא (פי"ב ה"ו) דתניא טבל האזוב לשם דבר שאינו ראוי להזות והזה על דבר שהוא ראוי להזות הואיל ותחילת טבילתו פסול כך הזייתו פסולה כולה. ורש"י פירש בפ"ק דיומא (י"ד א' ד"ה כדתנן) להפך נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם [אם] יש באזוב ישנה כלומר ראויים השירים להזות על זה שצריך הזאה דלא נתכוון לו וחוזר ושונה ואין צריך לחזור ולהטביל אבל להפך לא ישנה דהזאת בהמה אין שם הזאה עליה והוו להו כמים שנעשית בהן מלאכה.
<h2>דף מג.</h2>
וכן שנינו (פרה פי"ב מ"י) הכל כשרין להזות וכו', וביומא פרק טרף בקלפי (מ"ג א') דרשו רבנן לעניין הזאה וטבל במים איש טהור איש ולא אשה, טהור להכשיר את הקטן ואומר שם (מ"ב ב') כי כל הפרשה משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא פירוש (רש"י) כשתדקדק בה אינך יכול להשוות שיטת פרשת הפרה אלא במקראותיה יש מהן שמשמע מקרא זה מוציא מכלל מקרא שלפניו מה שפוסל זה מכשיר זה ויש בהן משמע ממילא כלומר שהמשמע עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו.
